קטי יקרה!
לאחר שמספר פעמים השתתפתי בסדנאות שלך, אני רוצה לספר לך שהשפעת העבודה שעשיתי בהנחייתך מורגשת מאוד בחיי. היחסים עם האנשים במשפחתי עברו שינוי, והפלא הוא שלא רק אני השתניתי, אלא גם הם השתנו, כאילו ביקרו גם הם בסדנה... יצא לי להשתתף בקבוצות רבות העושות עבודה טיפולית מסוגים שונים, גם אני עצמי מנחה קבוצות טיפוליות. על סמך הניסיון שלי בתחום, אומר בביטחון: הסדנאות שלך מיוחדות ועוצמתיות ביותר! האפקט של העבודה נובע מהכוח שבשיטה, אך לא פחות – מהאיכויות שלך כמנחה וכאישה. קטי, את מנחה רגישה, אינטליגנטית ואמיצה. אני מרגישה שזוהי זכות עבורי: להכיר אותך, לעבור את הסדנאות שלך ולהפנות אליך אנשים. אני מניחה שאין בארץ אדם שלא סוחב על כתפיו כאבים של הדורות הקודמים במשפחתו. מסיבה זו נראה שכל אחד יכול לקבל הקלה, השלמה וריפוי דרך עבודה בהנחייתך. תודה לך, ואשמך לפוגשך שוב,
ל.
קטרינה יקרה,
שמי גאיה והשתתפתי בסדנה שקיימת לא מזמן שהולידה אותי מחדש.
...החיים שלי השתנו מהקצה לקצה. ואני מאמינה שבעקבות הסדנה זה קרה בדרך הנכונה ביותר.
אני בשמחה ובהודיה על הידיעה שאני לא לבד בעולם ועל השקט הנפשי שבי היום.
אני מודה לך על העבודה שעשית איתי, היא יקרה מפז.
מצפה להזדמנות להיפגש ולהודות לך אישית. ייתכן שבסדנה שתערכי באוקטובר בטבעון אבוא.
בהמון תודה ואהבה, המשיכי את העבודה הברוכה שאת עושה.
ג.
"...את המתנה הכי טובה שקיבלתי, חיים.
בעקבות הסדנה אני רואה את המובן מאליו כברכה.
יש לי על מי להישען בזמן חשכה,
ויש עם מי לחלוק שעות של אור..."
א.
חוויתי בסוף שבוע המרגש של הסדנה שהשתתפתי בה את חווית חיי הברורה והמרגשת ביותר, עם תוצאות והשלכות מעמיקות יותר מכל חוויה אחרת בכל הסדנאות הרבות, מכל הסוגים, שחוויתי, בדרך הרוחנית שלי בחיפוש אחרי הנעלם הגדול של חיי – מות אימי.
משִברֵי המידע שהצלחתי לסחוט מקרובי משפחה הבנתי שזה לא היה מוות טבעי, גם בגלל שבתעודת הפטירה לא היה שום מידע. בתיקשור מסוים, קיבלתי מידע – אימי בחרה לא לחיות.
בסדנה המדהימה הזו קיבלתי תשובה לכל השאלות. המשתתפים שבחרתי כמייצגים את בני משפחתי הראו לי בהעמדה את השתלשלות ההתרחשויות. ראיתי במו עיני איך לאמא הזו, שהביאה אותי לעולם, לא היו כוחות להמשיך לחיות ובחרה להישען על אמא שלה, שהייתה כבר בין המתים.
יותר משמעותי בשבילי היה לראות את הטרגדיה של אבא שלי – כשהוא נדחה על-ידה ונשאר אלמן עם שתי תינוקות. התמונה הזו עזרה לי תוך רגע להבין שאני בעצם גרמתי – עם ההאשמות שלי כלפיו ורגשי האשם שלי – גרמתי לו המון עוול והוא לא זכה לקבל ממני את ההבנה שהייתה מגיעה לו. נמחקו כל הכעסים על החינוך ה"נוקשה", הסגפני כמעט שקיבלתי ממנו וחוסר חום ואהבה שכל כך הזדקקתי להם. אבל כבר לא היה לי למי להגיד, כי הוא כבר לא היה בחיים. אבל ברמה הרוחנית – יכולתי לבקש סליחה ולסלוח לו בו בזמן.
לגבי האמא: כילדה, גדלתי בהרגשה שאם הייתה לי אמא – החיים היו שונים. כל החיים כעסתי על זה שלי אין אמא, ולא הבנתי שלא היה לה כוח לחיות.
התמונה החדשה שנגלתה מול עיני – עזרה לי להבין ולראות את עצמי בהשתקפות והשתלשלויות החיים בהשוואה אליה – לראות שאני, לעומתה – זכיתי בכוח להמשיך את החיים, לגדל שלושה ילדים. דרך הנציגים יכולתי להראות "להורים" – בעיקר לאמא הנעלמת – את ילדי. זה ממש סגר לי מעגל. וגם עזר לי להעמיד את עצמי מול משפחתי עם כוחות חדשים ומשוחררת מהעול שסחבתי כל החיים – של הנעלם, הסוד.
בסדנאות שבהם הייתי משתתפת בלבד, קיבלתי הרבה שיעורים על החיים – בתור מייצגת מצבים משפחתיים שונים – של אנשים אחרים. קשה לתאר במילים מה המראה הזו – החוויה הזו – לייצג אחרים – עד כמה יכולתי לקחת וללמוד על החיים שלי.
גם החוויות כנציגה, וכמובן העבודה האישית שלי – הביאו לתובנות עמוקות לגבי "הנסתרים הגדולים" של חיי, ולשינויים מהירים והשלכות על חיי וחיי הסובבים אותי, בזמן כל כך קצר.
א.
|
The family constellation work of Bert Hellinger is one of the most exciting and intriguing forms of psychotherapeutic work that I have encountered .
My experience with Hellinger's work as a participant both increased my empathetic experiencing and
reconfirmed my belief in the healing power of energetic transference. For this is not role play but a touching of the soul which simultaneously helps both the client presenting the constellation and oneself..
I have participated in many and varied roles. As a Nazi, as the coldhearted mother of an epeleptic son, as a mistress as a mother on her deathbed and in other less dramatic parts. The extraordinary experience of temporarily becoming that person you are representing and the inate intelligence of the cosmos which allows for a movement and a solution to occur, amazed and touched me time after time.
All of us were astonished each time how this knowledge could be present in all of us when we knew next to nothing about the real-life situation of the participant and how we could see how deeply moving and healing the work was them.
I strongly recommend participation in these workshops both for therapists and non-therapists alike.
O.
|
העמדה משפחתית – חוויה מהסדנה
בחרתי לספר על חוויה שעברתי באחת הסדנאות בה השתתפתי, חוויה מאוד משמעותית לתקופה משמעותית בחיי. ואכן, עצם החוויה שפתחה אותנו להיבטים מאוד לא צפויים על חיי, משמעותית מאוד. הדברים באים לידי הבנה ממקומות לא צפויים ולכן זה אותנטי מאוד ובעל השפעה על חיי.
ובכן, בחרתי לעבוד הפעם על נושא המחלה בה חליתי, רציתי להבין את סיבותיה האמיתיות.
במשך המחלה הרגשתי כי הסיבות מאוד עמוקות ולא כל כך ברורות לי. בהעמדה המשפחתית ניתנה לי הזדמנות לשוב לאירועים בחיי כילדה, שאמא לא ממש רואה אותה, ואותה ילדה עומדת ומחכה שאמא תתייחס אליה. אחר כך להיותי נערה שאחיה נהרג, וגם אז לא הייתה שום אפשרות להתאבל ולמצוא נחמה, כי השכול היה רק עבור אימי ולא היה בכלל מקום למישהו במרחב הזה. שוב חזרתי להיות אותה ילדה שלא מתייחסים אליה. אז במקום להתאבל התגייסתי לצבא, ומשם לחתונה וילדים ולחיים.
בסדנה הבנתי כמה נוח להיות חולה ומה זה משרת בחיי, כמה נוח להיות בשכול. התגלה בי כעס עצום שהיה עצור בתוכי כלפי אימי, כעס שלא היה לו ביטוי, ובסופו של דבר התפרץ בצורה של מחלה. חזרתי לאותה חוויה מעברי ורק אז יכולתי לומר לעצמי – כן, זה נוח להיות במקומות האלה (לא צריך שם לנשום או לזוז), אבל אני כבר לא צריכה את המחלה, אני יכולה לקום ולעמוד על הרגליים שלי ואני צריכה להתפנות לחיי.
התובנות הגדולות האלה הן כמו תמרור ענק שמעצב את חיי החדשים, הן מניעות אותי לקחת אחריות מלאה על חיי ולהתפנות לחיי האמיתיים במלוא מובן המילה.
בסדנה נפתחו מקומות חסומים בחיי, והעבודה ממשיכה להיעשות לאחר הסדנה. ואכן אחרי הסדנה חשתי את הכעס הצבור בתוכי כלפי אימי (שכלל לא ידעתי על קיומו בעוצמות כאלה) ולא ידעתי מה לעשות עם זה, לכן החלטתי לבטא את זה בציור. התחלתי לצייר בשעה שהכעס שימש לי השראה, ותוך כדי ציור התפוגג הכעס שכבר החל להתפוגג בסדנה. חשתי כלפי אימי אהבה והערכה, והציור היה כמחווה לאימי.
מאותו הרגע החלו להגיע הרבה מאוד תובנות נוספות הקשורות לחיי, לקשר שלי עם ילדיי ועוד. העבודה שעשיתי עזרה גם למשפחתי ולסובבים אותי. התהליך פשוט יפהפה.
תודה לקטי שחשפה בפניי את השיטה והרבה הצלחה בהמשך. לו יהי, שכל אחד יעשה עבודה מהסוג הזה. זה יבוא הרבה שלום ואהבה לחיינו.
ע.
קטי שלום,
הסדנה אתמול נתנה לי המון, ואני כבר מרגישה בשינוי, אני מרגישה יותר כחלק מהעולם, אני נדיבה יותר, שמחה יותר לעזור לאנשים זרים. כאילו החיבור למשפחה שלי חיבר אותי לאנשים בכלל. לא כאילו, באמת.
...וכמה פרטים שהדהימו אותי:
דיברתי עם בן דוד של אבי מאוסטרליה, שעבר את השואה והכיר את הסיפור המשפחתי. הוא סיפר לי שסבי היה באמת יתום, כפי שעלה בסדנה, ההורים שלו מתו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.היו לו מעט מאוד קרובים. לסבתא שלי הייתה משפחה מאוד גדולה ועשירה וגם דתייה מאוד. הם הכירו בפולין בביאליסטוק, והתחתנו שם לפני המלחמה. האמא של סבתי נתנה לסבי כסף לעלות לארץ, והוא עלה ראשון, ואחריו עלתה סבתי.
יש בי צורך לדעת את שמות האנשים שהיו המשפחה שלי, יש לי את שם המשפחה בינתיים ויש לי דוד שאני רוצה לדבר איתו, שחקר את הנושא...
תודה רבה ר.
לקטרינה ולכל הצוות המופלא,
רציתי להודות על הברכות לשנה החדשה
ולברך אתכם בחזרה,
ולהודות על העבודה המופלאה שאתם עושים כולכם יחדיו.
אני עדיין המומה מהעבודה ואני לא מצליחה להבין מה ואיך קרה.
לא כתבתי מאז היום שעשיתי עבודה,
לקח לי זמן לעכל מה שעברתי ואני עדיין לא מצליחה להבין מה קרה שם, אך אין ספק שרגשות של אשמה ושק מאוד כבד שהיה שנים על הכתפיים
השתחרר לי... בהתחלה לא שייכתי את זה לעבודה, אך מאחר וזאת הייתה העבודה
שהתמקדתי בה התחלתי לראות את הסימנים אך חשבתי שזה רק רגעי, אך זה כבר
חודשיים שלושה שאני אחרי, ואני מרגישה שזה משהו שהתנקה באמת.
כמובן שיש לי עוד ועוד נושאים לעבוד עליהם... אך התביישתי לבוא שוב פעם
כי לכאורה חשבתי שזה אמור לפתור את כל 'הבעיות'...
אך אני מבינה היום שבאמת אין מה להתבייש זה לא מקדם ואם אני רוצה לקדם נושאים
שונים בחיי, ויש דרך ואנשים נפלאים בדרך אז שווה להתגבר על הבושה ולהמשיך בעבודה...
יש לי תחושה שנתראה שוב השנה...
תודה גדולה וברכות של אהבה,
ממני מ.
בחרתי לעבוד על אבי ומשפחתו. חסרה לי אינפורמציה לגביו. ידעתי שסבל בעבר והסב סבל לאימי ולילדיו.
הוריו התגרשו בפולין כשהיה בן 3. אימו עברה לברלין והוא חזר לגור איתה בגיל 7 כשהתחתנה עם בעלה השני. אימו איבדה את אמא שלה זמן קצר לאחר שנולדה.
המרגש עבורי ביותר היה המפגש בין אמא שלו לאמא שלה, ואחר כך הריפוי שיכלה להעביר לו (לבנה), ולאחר מכן הוא יכול היה להעביר לי!
התרגשתי ובכיתי. המפגש עם אבי ומשפחתו השלים לי את התמונה. כשיצאתי מהמפגש לא קלטתי עדיין שקרה שינוי משמעותי....
באותו יום שישי, בערב, הלכתי לבקר את אימי. (אבי נפטר לפני מספר שנים). בנסיעה – בדרך אליה, פתאום שאלתי את עצמי: מעניין, אם עכשיו הייתי פוגשת את אבי בבית, כיצד הייתי חשה כלפיו?"
(כי בעבר החזקתי טינה והתנגדות כלפיו).
בתוך שתי שניות הכתה בי המחשבה והתחושה גם יחד: "אוכל לומר לו שאני אוהבת אותו!!!" דבר שאינני זוכרת שחשתי כלפיו אי פעם, במודע!" הייתי המומה !!! לגבי ה-"shift" הגדול!
שיתפתי בכך את אימי, והיא בכתה מהתרגשות (נדיר שבוכה), והודתה לי שהבאתי ריפוי לאבי ולמשפחתו.
למחרת, יום שבת, היה מפגש משפחתי בביתו של אחי. (עם אחי אין לי ולא היו לי יחסים טובים כיוון שהתעלל בי בילדותי). כאשר נוכחתי שם ודיברתי איתו, חשתי פתאום שאני במקום נקי כלפיו, ללא התנגדות!
הבנתי שהשינוי האנרגטי במשפחה של אבי חל גם על אחי! (אחי תמיד היה שייך וקשור למשפחה של אבי, אותה לא אהבתי. אני הייתי קשורה למשפחה של אימי.)
כיום, תודה לאל אני לא חשה יותר את ההתנגדות הזו, ואני יכולה לחיות ולנשום ללא הכובד!
תודה לאל, ג.
הי יקירתי,
תודה רבה לכן על חוויה יחודית, עמוקה ומעוררת...
הדברים שחוויתי עדיין מהדהדים בי, ומשהו בגישה שלי ל"שורשיי" השתנה בטבעיות וגם של הוריי אלי...
ההפתעה הגדולה ביותר שלי הייתה לגלות איכות/מכונה פנימית שמנהלת אותי, בתחפושת/מסווה,
שהצליחה אפילו להתחבא מפני, למרות כל הסדנאות, הלימודים, התובנות ומה לא.
נשיקות,
ג.
אני רוצה לספר לכם מה עבר עלי בעקבות הסדנה הראשונה שעברתי.
הגעתי לסדנה הראשונה של קטי בעקבות נתק עם אבי שנמשך שלוש וחצי שנים.
הגורם לנתק היה ריב של בעלי עם אבי, שקדמו לו יחסים עכורים, למרות כוונות טובות מצד כולם. במשך שלוש וחצי שנים הרגשתי במבוי סתום בנושא הקשר עם אבי. בהתחלה נקרעתי בינו לבין בעלי, אחר כך ניסיתי בדרכים שונות להביא להתקרבות. גם בעלי יזם מספר ניסיונות שכולם עלו בתוהו. היה נראה שאיבדתי את אבי. הייתי מגיעה עם הילדים שלי לביקור פעם בחודש והוא היה מתעלם ממני לחלוטין. כשהייתי מתקשרת הוא לא היה מדבר איתי ומעביר את השפופרת לאמי. הפסקנו להיפגש לארוחות חג, וזה גם גרם לריחוק שלי מאחיותיי בגלל הקושי להיפגש יחד לחגוג שמחות משפחתיות.
כשהגעתי לסדנה כבר ויתרתי על אבי. באתי כי הייתי במצוקה רגשית גדולה בגלל חוסר היחס שלו, ובאתי על מנת לשנות את התחושה שלי מולו, כדי שאוכל לבוא לבית הוריי ולהישאר שלווה.
בסדנה קטי שאלה על מוצא אבי, וסיפרתי לה שהוריו עלו מפולין לפני השואה, וחלק מהמשפחה שלו נספה שם, לא ידעתי מי בדיוק. בהעמדה התבקשתי לבחור אנשים שייצגו אותי, את אבי, סבי וסבתי.
סבתי לא רצתה לחיות מרוב כאב על המשפחה שאיבדה, והיא נפטרה בסוף מסרטן.
בתהליך שעברתי בסדנה, סבתי הצליחה להשלים עם מות משפחתה, אבי הצליח לראות אותי ואני הצלחתי להרגיש שהוא רואה ואוהב אותי. יותר מזה, הפכתי מודעת למשפחה שנספתה בשואה, ועכשיו זו המשפחה שלי. החיבור הזה למשפחה שלי שמתה חיזק אצלי את תחושת החיבור לעולם, ופיזית את התחושה ברגליים. בכלל לא ידעתי עם כמה הם היו חסרים לי עד אז.
אחרי הסדנה התעורר בי חשק עז לדעת את שמותיהם, והתחלתי לחקור את העץ המשפחתי שלי, שעד אז לא עניין אותי. מעבר לשמות הסבים והסבתות לא ידעתי אף שם קודם לכן.
משהו בקשר עם אבי החל להשתפר בהדרגה, אני נעשיתי רגועה יותר כשבאתי לבקר, ופתאום היה לי קל יותר לשאול מה שלומו בטלפון. בתהליך הדרגתי שנמשך שלושה חודשים הייתה התקרבות שאני מאמינה שקשורה למה שעברתי בסדנה, ובסופו של דבר הוזמנו לחג אצל הוריי, ואבי ובעלי לחצו ידיים, בלי לדבר אף מילה על מה שהיה. נפתח דף חדש.
תודה לך קטי על המתנה הנפלאה שקיבלתי בסדנה שלך! אני קיבלתי את הוריי בחזרה, והם אותי, וגם הילדים שלי מאוד מרוצים מהמצב (הם תמיד אהבו אותם מאוד).
ר.
שלום קטרינה,
הייתי בסדנה שלך לפני כמה חודשים בתל אביב.
רציתי לספר לך שנדמה לי שמשהו קורה עם אבא שלי. לאט לאט, ממש לאט ובהדרגה, נוספת איזו רכּוּת שלו כלפי שלא הרגשתי קודם כמעט אף פעם.
זה נוגע ללב.
אני ממשיכה להתבונן.
א.
לבקשתה של קטי אני מצטרפת לסדנה – בלי כל הכנה. בעצם, אני מגיעה להתנסות הראשונית עם הנושא. שמעתי מקטי לא מעט ואני יודעת במה מדובר. אני מניחה שעד אותו רגע העניין לא התאים לי, אבל הייתה בי הנכונות לשמוע ולחוות.
לקול רעש צפירות ומטוסים, אנחנו מתכנסים באחד הבתים, שמונה-תשעה אנשים, ומתחילה העבודה. לקראת סוף היום החלטתי להשתתף. סיפרתי על מצב שנקלעתי לתוכו ואינני יודעת מה מקורו, הוא מטריד את תודעתי.
קטי קטעה את דבריי וביקשה ממני רשות "לעבוד" על מצב שרק היא ידעה על קיומו מלבדי – אף אחד מהנוכחים לא ידע. נוצרה העמדה: שלי, בעלי ומישהו מת מעברי. במהלך העבודה, מייצג הבעל פרש מהתמונה באמירה ברורה שהסיטואציה איננה שייכת אליו.
מייצג המת והמייצגת אותי עברו תהליך של "מי אחראי למי" – ה"מת" אלי או אני אליו. בשלב מסוים קטי החליפה אותי במייצגת ונוצר תהליך של פרידה ואמירת שלום ולהתראות מתישהו לכשיגיע הזמן – מה שלא קרה במציאות 33 שנה קודם לכך. להפתעתי ולהפתעת הנוכחים עברתי תהליך פרידה מבעלי הראשון, שנהרג במהלך מלחמת יום כיפור.
חזרתי הביתה הלומת אנרגיה והלכתי לישון.
בבוקרו של יום ה-1 בספטמבר התעוררתי עם תחושה משונה. תחושה של שמחה ואושר, קלות, התנהלות בלתי נסבלת עד כדי השתטות. במהלך אותו שבוע התחלתי לקבל שיחות טלפון מאנשים שאינני מכירה המבקשים את עזרתי (בנושא בו אני עוסקת) ומצאתי את עצמי עסוקה מתמיד ומקדמת את עיסוקיי שלא היו מי יודע מה קודם לכן.
הרגשתי צורך להתקשר לקטי כדי לחלוק איתה את החוויה ואמרתי לה כך: "לא נעים לי לספר לך, אבל אני מוכרחה! באם יש דבר כזה, אז... עשרה קבין של אושר נפלו עלי, אני לא מפסיקה לחייך ולצחוק והעולם נראה ורוד מתמיד!"
ז.
...מאותו רגע שבו נוצרה הַעֲמָדָה וקיבלתי על עצמי את התפקיד, אני, כאילו יצאתי מתוך עצמי – לְאני אחר. תחושות אחרות לחלוטין שלטו בי: חום, קור, פחד, שמחה, רעב, כעס ועוד עלו בי במהלך התהליך.
כ"אמא" באותו סיפור, חשתי צורך עמוק לגונן על מייצגת בעלת העניין ולא לתת לאף אחד לגרום לה או למשפחתה סבל כלשהו. עמדתי כמו חומה בצורה, חיבקתי אותה, כל כך חזק, עד כדי כך שהתחילה להשתולל ולברוח ממני. תחושות של עצב ותסכול העלו דמעות בעיניי. לשאלתה של קטי המנחה: "את בעלת העניין. האם היא מכירה את התמונה?" היא הנהנה בחיוב ופרצה בבכי... "התמונה מוּכּרת לי יותר מדי טוב," כך אמרה, והמשכנו בתהליך.
בהמשך הסדנה התבררה עובדה מאוד חשובה: האמא היוותה בעצם "בעיה" והבת נשאה את כובד הבעיה שלא נפתרה אצל האם.
תהליך ארוך של פרידות, סליחות וניחומים עברו על האם, כדי שהבת תוכל לצאת לחיים אחרים. מה עבר עליה? רק היא תוכל לספר.
מיד לאחר הסדנה – בחיי האישיים – התחלתי להבחין בתופעות יוצאות דופן במשפחתי שלי, ושאלת השאלות הייתה האם למדתי משהו, או האם חדר לתודעתי משהו מהקורות אותי בסדנה. כך או אחרת, התופעות היו רק לטובה, כך שאני יצאתי מורווחת. כעת ילדיי שלי מחזרים אחרי יותר מתמיד ומבקשים את חברתי יותר מאי פעם. ובאיזשהו מקום אני לא מרגישה כמישהו שהוא מובן מאליו, אלא כ-אמא! הוריי, הוריי, הוריי...
ז.