שלח לחבר        שמור במועדפים


רשמים מאוסטריה וממפגש מנחים יהודים בווינה


שיעורים רבים למדתי באוסטריה בכלל ובמפגש המנחים היהודים בווינה – לגבי תחושותיי בארץ גרמנית, שהשתנו במשך השנים מאז הפעם הראשונה  שבה העזתי לבדוק את תגובתי הרגשית לנושא טעון זה. למדתי גם – בצורה ברורה (תחושה שנבנית אצלי מאז עלייתי ארצה בגיל 16 ) היכן הבית ה"בטוח" שלי, היכן גאוותי.


 

בשעה טובה חזרתי הביתה מהמפגש עם נכדים המתוקים שלי בבודפסט, וממפגש - או מפגשים מאד מענינים שהיו לי בכנס של המנחים היהודים בווינה, אוסטריה. הייתי יומיים בסדנה מעורבת, של יהודים ואחרים, בהנחיית Daan Van Kampenhout ב - Gratz , יום סדנה נוסף בווינה ליהודים ולאנשים עם איזשהו רקע יהודי, או בני זוג של יהודים, ועוד יומיים כנס לאותה קבוצה.

 

נסעתי ברכבת מבודפסט לווינה ומשם המשכתי ברכבת לגרץ. נאמר לי שעלי לעלות לרכבת ברציף מספר 9 ואכן עליתי לרכבת המיועדת. שקעתי בקריאה וכשהרמתי את הראש שמתי לב שהרכבת מאחרת. היה לי מוזר שהיקים מאחרים, ושאלתי מישהי שרק הצטרפה  לאותו תא, האם יש איחור. היא אמרה לי שלא. אז הבנתי שזו לא הרכבת הנכונה. כשרציתי לרדת, היה מאוחר מדי. הבחורה הנחמדה הסבירה לי שאני יכולה להחליף באיזה מקום שלא הצלחתי לקלוט את שמו (במבטא גרמני כבד) עד שלא ראיתי את זה בכתב.

 

הנסיעה החלה להיות מעניינית מרגע לרגע - ולא יכולתי להסיר את מבטי  מהנוף הנשקף מהחלון - היינו על הפסגות המושלגות של ההרים, מנהרות ופסגות במשך זמן ארוך. בתים קטנים בודדים פה ושם, אף לא אדם אחד בחוץ.

 

ההרים המושלגים, ענפי העצים שנוטים מעומס  השלג - נוף עוצר נשימה. הרכבת מתנהלת לעיתה, בזהירות, כאילו מחשבת כל צעד, כל עיקול, כדי לעבור בשלום את הגשרים הגבוהים מעל הואדיות שבתחתית העמק. אני רואה את הרכבת כולה  בעיקול מעל גשר, או כשהיא עוקפת הר - התמונה מרשימה. הרכבת ארוכה, ארוכה. מחשבות  רבות עולות ועוברות בראשי, חולפות אחת אחרי השנייה, כמו בסרט: איך אפשר לעשות מלחמות במקומות כאלה, מדהימים ביופיים??? ואני בטוחה שגם בקיץ הנוף מרהיב. איך בני אדם מסוגלים לירות בתותחים, לזרוק פצצות, ולקלקל את היופי האלוהי הזה, את היצירה האלוהית הזו???  ככל שמחשבותיי מציפות אותי יותר, אני רואה את הבורחים, הנמלטים מהאימה, מסתתרים בהרים, במקומות שקשה יותר להגיע אליהם. איך הם שורדים את השלגים היפים האלה, את הקור, כשרק בגד דק מכסה את גופם?  ואז אני רואה את הרכבת הופכת לרכבת משא, עמוסה אנשים, שדוחפים אחד את השני כדי לנשום קצת אויר, או נדבקים אחד לשני כדי להתחמם... 

 

זו לא הפעם הראשונה שלי באירופה. וכל פעם זה קורה לי. בפעם הראשונה לפני יותר משלושים שנה, הגעתי, יחד עם בעלי,  לפרנקפורט כדי לבקר דודה, ולאמתו של דבר כדי לבדוק אם  אני מסוגלת בכלל לעמוד בזה, בפחד שלי מפני גרמניה והגרמנים.  הגענו בלילה לבית של הדודה. בבוקר פתחתי את החלון באמבטיה (נראה לי שכל הישראלים שמגיעים לחו"ל קודם כל פותחים חלונות). אני זוכרת בבירור את ההרגשה של ברכיים כושלות וחושך בעיניים - לא ידעתי שהיא גרה בסמוך לתחנת רכבת, ומה שראיתי דרך החלונות היה פסי רכבת  אין סופיים, לכל צד שעיני הביטו. כשיצאנו לרחוב – כל אדם מבוגר עורר את רצוני לבדוק האם יכול להיות שהוא או היא הם אלה שהרגו את המשפחה שלי....וכשראינו שוטרים עם כלבים ...  כל מה שיכולנו לעשות – בעלי ואני – היה להביט אחד על השני ולנשום עמוק.... כשעברנו את הגבול הגרמני לכיוון הולנד – מצאנו את עצמנו נושמים לרווחה ביחד, באותו הזמן....

 

מאז שלמדתי "קונסטלציות משפחתיות" - השלמתי איכשהו עם הפחד שלי. לפני מספרשנים נסעתי לבד לקונגרס בקולון ולא חשתי שום פחד. אפילו השפה כבר לא מפריעה לי. היא אפילו נשמעת לי יפה לפעמים, ומעוררת רצון ללמוד.

 

אחת המורות שלנו לימדה בגרמנית, עם תרגום. זה לא הפריע לי, זה אפילו נראה לי טבעי.

 

בקונסטלציה שלי, כשהיא העמידה אותי מול כל המשפחה המתה שלי - כולם - והיו שם הרבה... הרגשתי בסוף היום שהגרמנים לקחו לי את המשפחה, ובאה גרמניה כדי החזיר לי אותם....

 

אני עדיין לא יודעת איך זה קשור לנושא שבעצם רציתי לספר לך עליו - וזה המפגש עם אנשים שעדיין מלחמת העולם השנייה נמצאת אצלם בדם. נכון, זה גם אצלנו. אך לא באותה צורה. שמעתי אנשים - והם כולם מנחים,אנשים אינטליגנטים ומלומדים - שחיים בפחד, שמתביישים ביהדותם !!!. אחרי כל השנים האלה - הם עדיין חיים בפחד!... הרגשתי המון עצב. עצב על הפספוס שלהם. חלקם לא מכירים את ישראל,  חלקם לא מייחס לה חשיבות, אפילו עם הם גדלו בשנותיהם  הראשונות בארץ, חלקם כועסים  ומאשימים. חלקם רוצים לחנך את ישראל, חלקם חושבים שהם יביאו לשינוי מבחוץ,ישפיעו על הפוליטיקה מבחוץ.

     

                           הם אנשים בלי בית.  לא יודעים מה זה בית.

 
הרגשתי צער, ובו בזמן גאווה. גאווה על כך שאני אדם חופשי, שאני ישראלית ויהודיה, יודעת לאן אני שייכת. הבית שלי כאן, בארץ.
אני מודה לאלוהים שהורי לא התפתו לנסוע למקום אחר, אלא עלו לארץ. ישראל, אחד המקומות הקשים והמשוגעים ביותר בעולם. כמה מלחמות וטרור עברתי מאז שאני כאן? הפסקתי לספור. אני לא אוהבת ומסכימה עם הרבה דברים כאן.

                              אך אני הולכת עם ראש זקוף.

 

היו שם עוד שני ישראלים שחיים כרגע בווינה. אנחנו היחידים שברור לנו מי אנחנו. שאנחנו גאים, הולכים עם ראש זקוף. שירוצו עם יש צורך להגן על המדינה.

 

 

 

 

הסדנאות הבאות

 

הכניסו את שמכם וכתובת הדואר האלקטרוני שלכם וקבלו מידע שוטף אודות הסדנאות הבאות.

קטרינה פרקש - מנחה
רח' בורוכוב 4
קרית טבעון.
טל: 077-7835095
נייד: 052-2488795

Powered by Artvision | Truppo Websites